מאמר חדש מפרי עטו של דרור אידר
Aug. 6th, 2008 05:59 pm![[personal profile]](https://www.dreamwidth.org/img/silk/identity/user.png){kind=small}
shenbuvСтатья об израильской политике
דרור אֵידָר
בין ט' באב להתנתקות: מבט מפוכח וכואב
פורסם בטור השבועי בעיתון 'ישראל היום' (6.8.2008)
תשעה באב עוד מעט. לפני שלוש שנים החלה מדינת ישראל באחד ממעשי האיוולת הגדולים בהיסטוריה הקצרה שלה: עקירת היישובים היהודיים בחבל עזה ונסיגתו החד-צדדית של צה"ל אל גבול עוטף עזה.
אני משתמש בכוונה במונח "עקירה" ולא "התנתקות", מפני שזה מה שאירע שם. גרוע מזה: מה שנעקר שם לא נשתל מחדש באדמה אחרת; שורשיו מידלדלים ברוח הקשה העוברת על החברה הישראלית. רוב תושבי הגוש: חקלאים, עירוניים, מורים ואנשי חינוך, סוחרים ואנשי ציבור, ממתינים בצריפים שהועידה להם הממשלה (אלו שכונו "קרווילות", כחלק ממצג השווא של הדאגה לרווחת העקורים) לשיקום חייהם.
"עקירה" היא המונח שהשתמש בו ראש השב"כ האמיץ, יובל דיסקין, בשיחה עם תלמידי המכינה הקדם-צבאית בעלי בפברואר 2006, ואלה דבריו: "ההתנתקות היא קודם כל מהלך של עקירה. יש במדינת ישראל מכבסה של מילים. מפחדים להשתמש במונח הזה של עקירה וקוראים לזה פינוי, קוראים לזה כל מיני דברים אחרים, אבל הייתה פה עקירה."
גוש קטיף היה אחד האזורים היצרניים ביותר בישראל, חלק ניכר מתוצרתו שווק לחו"ל, חקלאיו עשו פלאות באדמתו הבעייתית. בזמן שיישובי הגוש היו קיימים, הם שימשו מגן אנושי חי עבור יישובי עוטף עזה. כ-5000 קסאמים ירדו עליהם, והם לא נשברו. עמידתם הייתה מופת ציוני גאה. מי ששבר אותם היה עמם שלהם, ממשלתם והמנהיג שבו בטחו.
ים של מילים נשפך על הטיפשות שבמהלך, אולם דבר לא השתנה בחשיבה העדרית של חלקים באליטה הישראלית ובתקשורת: עדיין נשמעת המנטרה "שטחים תמורת שלום". נסוגונו מדרום לבנון כגנבים בלילה, וקיבלנו מאות חיילים הרוגים; נסוגונו מרצועת עזה וקיבלנו מדינת טרור אסלמי ממש על גבולנו הדרומי ביחד עם נדוניה של אלפי קסאמים ("קופסאות פח") על דרום הארץ. כל מרכז הארץ עשוי להיחשף להרעשה ארטילרית יומיומית, אם נוסיף לאחוז בקרנות המחשבה העבשה שרק אם ניתן לפלסטינים או לסורים את מבוקשם יונח לנו.
לאינטלקטואל השמאלי המצוי קשה לתפוש שסביבתו אינה דוברת את שפתו, שפת ההיגיון והדיאלוג, אלא אוחזת בערכים ישנים של אדמה, קשר דם, כבוד לאומי ושאר מושגים שהוא וחבריו נוהגים לבוז להם, בעיקר כשהם נשמעים מהצד הישראלי. אבל זו שפת המזרח התיכון. עובדה.
ממקרה גוש קטיף יכול האזרח ההגון ללמוד כיצד יש להתייחס בעירבון מוגבל לשלל ההערכות של מומחים למיניהם, כמו גם לשפך המילים החנפות שמעתירה התקשורת הישראלית על כל מי שמגשים את סדר היום הפוליטי של השמאל הישראלי שעיקרו עקירת יישובים וריצוי הנמר בעוד פיסת ארץ חרבה בתקווה לשקט זמני.
עוד למדנו מגוש קטיף את האמת המרה: גורלה של ההתיישבות מעבר לקו הירוק נחרץ להיעקר עוד בלידתה, שכן גם אם הוקמה ונתמכה על ידי ממשלות ישראל, היא מעולם לא קיבלה את הלגיטימציה החשובה יותר, זו של ישראל הראשונה שרוב בניה ובנותיה נמצאים היום הרחק שמאלה במפה הפוליטית (מבחינת היחס לפתרון המדיני) ומאיישים את רובם המוחלט של מוקדי הכוח וההשפעה בישראל: תקשורת, מערכת המשפט, מערכת הביטחון לסוגיה, אקדמיה והמערכת הכלכלית.
בספר שופטים, לאחר מות גדעון, המליכו אנשי שכם את אבימלך בנו. הלך זה ורצח את כל 70 אחיו. רק יותם הקטן שהסתתר נותר בחיים. לאור בגידתה של החברה האזרחית שאביו הנהיגה ומסר נפשו להגן עליה, נשא יותם משל פוליטי: הלכו העצים להמליך עליהם מלך. ביקשו מעץ הזית וסרב, ביקשו מהתאנה ומהגפן וסרבו. נותר רק האטד, שיח קוצני אלים.
האטד גיחך למראה שדרת העצים המכובדת הבאה אליו וביקש מהם לחסות בצל קוציו, אחרת יעשה להם מה שקוצים יודעים לעשות הכי טוב: להישרף ולשרוף אחרים אתם.
האליטה הישראלית ורוב התקשורת בחלו באנשי קטיף הטובים והמסורים, דחו את הציבור הכתום וראו בו יריב פוליטי במקרה הטוב ואויב במקרה האחר. תחת זאת בחרו לחסות בצלה של הרשות הפלסטינית, בתקווה שתספק להם הגנה ושקט. במקביל הומלך עלינו עורך-דין חלקלק שהזכות היחידה שעמדה לו הייתה הברית שכרת עם המחריב הגדול של הארץ, אריאל שרון.
כיום, לאחר שלוש שנים, אפשר לומר בבטחה שמשל יותם התקיים בנו באופן המר והנמהר ביותר: משני האטדים האלה – החיצוני והפנימי – יצאה אש שאכלה את אזרחינו, חיילינו ובעלי בריתנו.
האם לא נלמד?
דרור אֵידָר
בין ט' באב להתנתקות: מבט מפוכח וכואב
פורסם בטור השבועי בעיתון 'ישראל היום' (6.8.2008)
תשעה באב עוד מעט. לפני שלוש שנים החלה מדינת ישראל באחד ממעשי האיוולת הגדולים בהיסטוריה הקצרה שלה: עקירת היישובים היהודיים בחבל עזה ונסיגתו החד-צדדית של צה"ל אל גבול עוטף עזה.
אני משתמש בכוונה במונח "עקירה" ולא "התנתקות", מפני שזה מה שאירע שם. גרוע מזה: מה שנעקר שם לא נשתל מחדש באדמה אחרת; שורשיו מידלדלים ברוח הקשה העוברת על החברה הישראלית. רוב תושבי הגוש: חקלאים, עירוניים, מורים ואנשי חינוך, סוחרים ואנשי ציבור, ממתינים בצריפים שהועידה להם הממשלה (אלו שכונו "קרווילות", כחלק ממצג השווא של הדאגה לרווחת העקורים) לשיקום חייהם.
"עקירה" היא המונח שהשתמש בו ראש השב"כ האמיץ, יובל דיסקין, בשיחה עם תלמידי המכינה הקדם-צבאית בעלי בפברואר 2006, ואלה דבריו: "ההתנתקות היא קודם כל מהלך של עקירה. יש במדינת ישראל מכבסה של מילים. מפחדים להשתמש במונח הזה של עקירה וקוראים לזה פינוי, קוראים לזה כל מיני דברים אחרים, אבל הייתה פה עקירה."
גוש קטיף היה אחד האזורים היצרניים ביותר בישראל, חלק ניכר מתוצרתו שווק לחו"ל, חקלאיו עשו פלאות באדמתו הבעייתית. בזמן שיישובי הגוש היו קיימים, הם שימשו מגן אנושי חי עבור יישובי עוטף עזה. כ-5000 קסאמים ירדו עליהם, והם לא נשברו. עמידתם הייתה מופת ציוני גאה. מי ששבר אותם היה עמם שלהם, ממשלתם והמנהיג שבו בטחו.
ים של מילים נשפך על הטיפשות שבמהלך, אולם דבר לא השתנה בחשיבה העדרית של חלקים באליטה הישראלית ובתקשורת: עדיין נשמעת המנטרה "שטחים תמורת שלום". נסוגונו מדרום לבנון כגנבים בלילה, וקיבלנו מאות חיילים הרוגים; נסוגונו מרצועת עזה וקיבלנו מדינת טרור אסלמי ממש על גבולנו הדרומי ביחד עם נדוניה של אלפי קסאמים ("קופסאות פח") על דרום הארץ. כל מרכז הארץ עשוי להיחשף להרעשה ארטילרית יומיומית, אם נוסיף לאחוז בקרנות המחשבה העבשה שרק אם ניתן לפלסטינים או לסורים את מבוקשם יונח לנו.
לאינטלקטואל השמאלי המצוי קשה לתפוש שסביבתו אינה דוברת את שפתו, שפת ההיגיון והדיאלוג, אלא אוחזת בערכים ישנים של אדמה, קשר דם, כבוד לאומי ושאר מושגים שהוא וחבריו נוהגים לבוז להם, בעיקר כשהם נשמעים מהצד הישראלי. אבל זו שפת המזרח התיכון. עובדה.
ממקרה גוש קטיף יכול האזרח ההגון ללמוד כיצד יש להתייחס בעירבון מוגבל לשלל ההערכות של מומחים למיניהם, כמו גם לשפך המילים החנפות שמעתירה התקשורת הישראלית על כל מי שמגשים את סדר היום הפוליטי של השמאל הישראלי שעיקרו עקירת יישובים וריצוי הנמר בעוד פיסת ארץ חרבה בתקווה לשקט זמני.
עוד למדנו מגוש קטיף את האמת המרה: גורלה של ההתיישבות מעבר לקו הירוק נחרץ להיעקר עוד בלידתה, שכן גם אם הוקמה ונתמכה על ידי ממשלות ישראל, היא מעולם לא קיבלה את הלגיטימציה החשובה יותר, זו של ישראל הראשונה שרוב בניה ובנותיה נמצאים היום הרחק שמאלה במפה הפוליטית (מבחינת היחס לפתרון המדיני) ומאיישים את רובם המוחלט של מוקדי הכוח וההשפעה בישראל: תקשורת, מערכת המשפט, מערכת הביטחון לסוגיה, אקדמיה והמערכת הכלכלית.
בספר שופטים, לאחר מות גדעון, המליכו אנשי שכם את אבימלך בנו. הלך זה ורצח את כל 70 אחיו. רק יותם הקטן שהסתתר נותר בחיים. לאור בגידתה של החברה האזרחית שאביו הנהיגה ומסר נפשו להגן עליה, נשא יותם משל פוליטי: הלכו העצים להמליך עליהם מלך. ביקשו מעץ הזית וסרב, ביקשו מהתאנה ומהגפן וסרבו. נותר רק האטד, שיח קוצני אלים.
האטד גיחך למראה שדרת העצים המכובדת הבאה אליו וביקש מהם לחסות בצל קוציו, אחרת יעשה להם מה שקוצים יודעים לעשות הכי טוב: להישרף ולשרוף אחרים אתם.
האליטה הישראלית ורוב התקשורת בחלו באנשי קטיף הטובים והמסורים, דחו את הציבור הכתום וראו בו יריב פוליטי במקרה הטוב ואויב במקרה האחר. תחת זאת בחרו לחסות בצלה של הרשות הפלסטינית, בתקווה שתספק להם הגנה ושקט. במקביל הומלך עלינו עורך-דין חלקלק שהזכות היחידה שעמדה לו הייתה הברית שכרת עם המחריב הגדול של הארץ, אריאל שרון.
כיום, לאחר שלוש שנים, אפשר לומר בבטחה שמשל יותם התקיים בנו באופן המר והנמהר ביותר: משני האטדים האלה – החיצוני והפנימי – יצאה אש שאכלה את אזרחינו, חיילינו ובעלי בריתנו.
האם לא נלמד?
