Перевела тут

[shenbuv]

Иосиф Бродский, "От окраины к центру" (1962).
Еще в работе, замечания супер-приветствуются! Рифмовку кое-как сохранить удалось, ритм несколько пострадал. Если удастся подчистить - будет хорошо.

יוסף ברודסקי
מהפרוור לַמרכז (1962)
תרגום מרוסית: חוה ברכה קורזקובה

הנה שוב התפקדתי
באזור אהבה, חצי-אי של בתי-מלאכה,
בגן עדן בתי החרושת, פרדס מוסכים,
לספינות הקיטור בנמל-מבטחים,
שוב לחשתי: הנה אני שוב בכֵן תינוקות,
רצתי שוב באוחטא זוטא דרך אלפי הקשתות.

לפניי הנהר
מסתרך תחת עשן של פחמי-אנטרציט,
בגשר הבלתי פגיע מאחוריי
רעשה רכבת קלה,
ופניהם של גדרות-לבנים פתאום מאירים,
אהלן, הנה נפגשנו, צעירותי הדלה.

ג'אז הפרוורים מברך אותנו,
שמעתְ חצוצרות פרוורים,
להקת הזהב
היפה, הקוסמת בכובעי-מצחייה השחורים,
אין היא נפש ואין היא בשר –
צל אדם מעל פטיפון
הילדות, כאילו שמלתך הועפה אל על בידי סקסופון.

בצעיף האדום מדם
ובמעיל בחדרי הכניסה, בחצרות
את עומדת גלויה לעין כל,
על הגשר ליד השנים הבלתי חוזרות,
מצמידה לפניך כוס לימונדה הלא גמורה
ומאחורה בבית החרושת גועה חצוצרה יקרה.

אהלן. חתיכת מפגש,
עד כמה את בלתי סמיכה:
לידך שקיעה חדשה
את בדי האש לרחוק מבריחה.
עד כמה את דלה. כה רבות השנים,
ועברו הן לשוא.
אהלן לך, צעירותי. אלוהים, כמה יפה את עכשיו.

בגבעות הקפואות
בדממה כלבי ציד רצים,
בין ביצות אדומות
צופרי הרכבת צצים.
אל הכביש השומם
טסות מוניות ונעלמות
בערפל החורשות, ושמימה האספות מסתכלות.

זה החורף שלנו,
פנס חדיש מביט בעינו המתה בעיניי,
בוערים אלפי חלונות
מסנוורים לפניי,
פן יתנגש בבתים
ארים את קול
- זה החורף שלנו
אשר לחזור איננו יכול.

לא עד מוות, לא, לא,
לא נמצא אותו, לא מוצאים,
מלידה לעולם כל יום
הרינו יוצאים,
כאילו מישהו מנגן הרחק באתרי בנייה, כולנו
מתפזרים. ורק המוות אוסף אותנו.

זה אומר - אין פרידות.
קיימת רק הפגישה הגדולה,
זה אומר – מישהו מחבק את כתפינו באפלה.
ומלאי אפלה, ומלאי אפלה ונחת,
יחד אנו עומדים, והנהר הבוהק והקר מתחת.

כמה קלה נשימתנו,
כיוון שבדומה לצמחים
בחיים של זר כלשהו
לאור ולצל אנחנו הופכים,
או אף יותר מזה – כיוון שהכל אבד,
אנחנו הופכים למוות ולגן עדן כשמתרחקים לעד.

הנה שוב עובר אני
בגן העדן הזה – מהתחנה שמאלה, ולפניה
חוה החדשה תרוץ, מסתירה את עצמה בידיה,
אדם הדום-בוהק מופיע הרחק בקמרונות,
רוחות ניבה בנבלים התלויים בתוגה מנגנות.

כמה מהירים החיים
בגן עדן שחור ולבן של אתרי הבנייה,
הנחש מתפתל,
ושקטים שמיי גבורת הרמייה.
הר קרח בורק בדממה ליד מזרקה,
ועף שלג הבוקר, ורכבים טסים ללא הפסקה.

הלא זה אני,
מואר בשלושה פנסים,
שנים כה רבות בשממה רצתי מעל רסיסים,
וזיו השמיים התערפל ליד
המנוף? הלא זה אני? משהו השתנה פה לעד.

מישהו חדש מולך,
אלמוני, מפואר, כל יכול,
בוער מעל המולדת,
נשפך האור הכחול,
ובעיני כלבי-ציד,
פרח אחרי פרח, הפנסים מרשרשים,
מישהו לבדו תמיד הולך ליד בתים חדשים.

זה אומר – אין פרידות,
זה אומר – התחננו לשוא
לסליחת המתים, זה אומר
החורף לא שב.
מה שנותר – זה ללכת בארץ בלתי חרדים,
אי אפשר לאחר. מה שאפשר זה רק להקדים.

המקום שאליו נמהר,
גן העדן הזה או השאול,
או פשוט חשכה, אפלה,
ואין טעם לשאול,
הארץ היקרה, נושא קבוע לתשבחות,
האם היא אהבה? לא, אין לה שמות.

אלה הם חיי נצח:
גשר מדהים, מלה הומייה,
מעבר מעבורת,
החיית אהבה, הריגה של מה שהיה.
אורות הספינות, זיו חלונות ראווה, צלצולי רכבות ומים קרים
המרשרשים לצד מכנסַיִך אשר לעולם רחבים.

אברך את עצמי
עליך, על המציאה הזאת המוקדמת שלי,
אברך את עצמי
על הגורל המר להפליא,
על נהר העד עזה,
על שמיים עטורי אספות מפוארות,
על רשימת אבדות מאחורי ההמון הדומם של החנויות.

לא תושב המקום,
לא גוויה, אלא מעין מתווך, לבדך
לגמרי, צועק לבסוף על עצמך:
לא זיהיתי אדם, התבלבלתי, שכחתי, שֻקרתי,
חורף, תודה לאל. זה אומר שלשום מקום לא חזרתי.

ותודה לאל, זר. ואף אחד איני מאשים,
ומאומה אין לברר. הולך, ממהר, מקדים.
כמה קל לי עכשיו,
מכיוון שמאף אחד לא נפרדתי,
תודה לאל שללא מולדת על האדמה נותרתי.

אברך את עצמי!
כמה שנים שאחיה, אינני זקוק לדבר.
כמה שנים שאחיה, כמה אתן עבור כוס מיץ קר,
אחזור –
אך כבר לא אחזור, כאילו נועל את הבית - כמה פעמים?
כמה אתן עבור עצבות מארובה לבנים ומנביחת הכלבים.